בעולם שבו כולם פתאום "עושים תוכן", קשה למצוא אנשים שבאמת יודעים מה הם עושים. נבו שפיר הוא אחד מהם – ולא במקרה.
שפיר התחיל את דרכו בתקשורת בגיל 16, כשצעירים אחרים עוד חשבו מה ללמוד. הוא כבר שידר ברדיו קול ישראל, לומד בפועל מה זה קהל, מה זה תזמון, ומה ההבדל בין מסר שמגיע לבין מסר שמתפוגג באוויר. השנים שעקבו העמיקו את הבנתו – עיתונות, כתבות, עריכה, עבודה תחת לחץ של דדליינים שלא מחכים לאף אחד.
הקסם של נבו שפיר: לכתוב כמו שמדברים, לחשוב כמו עורך
מה שמייחד את הכתיבה של שפיר הוא שהיא אף פעם לא מרגישה מאומצת. הוא כותב בשפה שאנשים מבינים, בלי לאבד את הדיוק ובלי להתנשא. זה לא מתנה – זה מיומנות שמטפחים שנים מול קהלים אמיתיים, שנותנים פידבק מיידי בצורה של כפתור כיבוי.
עיתונאי טוב לומד מהר מאוד שהקורא לא חייב לו כלום. צריך לזכות בתשומת הלב שלו כל פסקה מחדש. שפיר לקח את העיקרון הזה איתו לכל תוכן שהוא כותב – קצר או ארוך, שיווקי או עיתונאי.
נבו שפיר: כשעיתונות פוגשת דיגיטל
המעבר שלו לעולם התוכן הדיגיטלי לא היה שינוי כיוון – זה היה שדרוג. הכלים השתנו, הפלטפורמות השתנו, אבל הלוגיקה נשארה זהה: מי הקהל, מה הוא צריך לשמוע, ואיך גורמים לו לעצור ולקרוא.
בתפקידו כסגן סמנכ"ל תוכן יצירתי בפאבלישרז, נבו שפיר מביא איתו בדיוק את הגישה הזו. בעוד שאנשי תוכן רבים חושבים קודם כל על אלגוריתמים ומילות מפתח, שפיר חושב על הסיפור. על מה שהאדם בצד השני של המסך באמת רוצה לקרוא – ולמה הוא אמור להאמין למה שכתוב.
מבנה, קצב ובהירות – שלושת העמודים של הכתיבה שלו
נבו שפיר מדגיש שוב ושוב נקודה שאנשים בתעשייה נוטים לדלג עליה: רוב הכישלונות בתוכן לא נובעים מתקציב נמוך – הם נובעים מחוסר בהירות לגבי מה רוצים להגיד ולמי. כתיבה טובה מתחילה בשאלות. תוכן טוב מתחיל באותו מקום.
הניסיון שצבר נבו שפיר לאורך שנים בחדרי חדשות, מול מיקרופונים ומול מסכים, הוא בדיוק מה שחסר לרוב אנשי התוכן שגדלו ישירות על הדיגיטל. הם יודעים לפרסם. הוא יודע לתקשר. וההבדל הזה ניכר בכל פיסת תוכן שיוצאת תחת ידיו.
לסיכום
הכלי הכי חד בעולם התוכן הוא לא פלטפורמה או תוכנה – הוא הבנה עמוקה של בני אדם, ויכולת לכתוב אליהם בגובה העיניים. נבו שפיר לומד ומתרגל את זה כבר יותר מעשרים שנה, והתוצאות מדברות בעד עצמן. בתעשייה שמוצפת בתוכן שנשכח תוך שניות, הכתיבה שלו נשארת – כי היא נכתבת לאנשים, לא לאלגוריתמים.